הוואי- יומן מסע - הקדמה

הטיסה מלוס אנגלס להוואי ארכה 7 שעות, שעתיים יותר מהמתוכנן, לא כי הקילומטרים בין לוס אנג'לס להונולולו התארכו באופן קוסמי אלא יותר כי זה מה שקורה שמחליטים להקדים את הטיסה בשעה ואז אף אחד לא מגיע בזמן ואז לאחר אותה בשעה כדי שכולם יספיקו אותה וזה כנראה מה שקורה שבוחרים טיסה ב200 דולר. גלעד סגר לי את הטיסה, הוא אמר שהוא תמיד טס עם חברה הזאת, אני הרגשתי שזו בהחלט הפעם האחרונה שאני טסה בחברה איתה, למרות שזו בטח הפעם האחרונה שאטוס מקליפורניה להוואי, או באופן כללי להוואי, אז אני לא יודעת כמה הדיון שלי עם עצמי יהיה כל כך רלוונטי.

השבע שעות טיסה נראו כמו נצח ובשנייה שהמטוס הגיע לעצירה סופית ואפילו לפני שהאור הזה של החגורה כבה אני מתרוממת מהכיסא, כמו ישראלית מהמניין, ולפני ששאר הנוסעים מספיקים לעכל את הטיסה המזעזעת הזאת שעברנו אני כבר שולפת את הקידבג שלי, ששוקל כמו שק אבנים ויוצאת ראשונה מהמטוס.

מסתבר שזה לא משנה כמה מהר תצא מהמטוס, הרי בסוף תגיע לאותה הנקודה בה כולם מתאספים, במין תחושה של מתח, הרי לא משנה כמה פעמים תטוס וכמה ברור תכתוב את הפרטים על המזוודה תמיד מתגנב החשש שהמזוודה שלך תמצא את עצמה בדרך ליעד אחר, אז כולם עומדים ומחכים במתח וגם קצת התרגשות, כי בכל זאת הם בהוואי, לא כל יום נוסעים בכרטיס טיסה לגן עדן. וכולם שם זוגות זוגות ורק אני עומדת לבדי מרגישה קצת מטופשת במעיל פרווה ובנעלי הפלטפורמה הכבדות, אבל היי, מה לא עושים בשביל לחסוך את האוברייט?!

בזמן ההמתנה אני מחליטה להתקשר אליו בינתיים, תוהה אם הוא ראה שהטיסה שלי התעכבה בשעה, אני מוציאה את הפלאפון מהג'ימי צ'ו הלבן שלי ולאכזבתי מגלה שכמה השתדלתי להיות חסכונית בטיסה ולא להשתמש בסוללה היא שוב נגמרה, טלפון מטומטם, זה הרגעים שאני מקללת את עצמי שהחלטתי לצאת כנגד הזרם ולא לקנות אייפון.

ולמה בכלל הייתי חייבת להיות מיוחדת ולא לקנות אייפון והרי אני באמריקה, כולם באמריקה משתמשים באייפון, והם הרי יודעים מה טוב לא? הם הרי בנו את אמריקה, וכאן הכי טוב שיש.

ועכשיו אני תקועה בשדה בהוואי בלי סוללה ואין לי מושג מה מחכה לי בצד השני של הדלתות האוטומטיות האלו. ותמיד כל המחשבות האלו באות שמחכים למשהו ואין משהו אחר להתעסק בו, כמו פלאפון למשל. אני מחזירה את הטלפון לתיק באכזבה , וממשיכה לבהות במסוע שמתנגן ברעש מונוטוני כאילו לועג לסערה שבראשי, מה לעזאזל אני עושה פה? או- אני בטח משוגעת שבאתי לפה. ומה אם הוא לא יופיע? ומה אני בכלל יודעת על הבן אדם חוץ ממטקות וארטיק לימון, ואני בכלל לא אוהבת ארטיק לימון.

בסוף היא מגיעה, גם מקילומטר אני אזהה אותה, מזוודה סגולה, ענקית, עם סרטים צהובים, עומדת לה בגאווה על המסוע בזמן שכל שאר המזוודות עדיין מתאוששות מהטיסה, אני מגייסת את שארית הכוחות שנותרו לי כדי להרים 60 פאונד של חיים, 10 חודשים נמצאים שם, מרגיש כמו חיים שלמים. וסוף סוף יכולה להיפטר מהמעיל פרווה והעקבים ולדחוף אותם למזוודה יחד עם שאר בגדי חורף שכנראה לא יהיה בהם שימוש בהוואי, ואני כבר כמעט כולי מזיעה בחום הזה עם הפונצ׳ו נוסח רוסיה והעקבים האלו שבטח נראים שני מגדלים קטנים בזמן שכולם מתרוצצים פה עם הוואינס, ככה זה שמטיילים בכל ארה"ב ולא מוכנים לוותר על העקבים. ברגע שיצאתי לאוויר הפתוח הכל השתנה נשמתי לריאותיי את האוויר הצלול של הוואי מזג האוויר הנעים חימם את גופי התפוס ותחושה של אופוריה אפפה אותי, חזרתי לגן עדן.