יומן מסע להוואי- פרק א':בליינד-דייט בהוואי

לבושה בשמלה לבנה מתנפנפת, הפעם עם כפכפי הוואינס ולראשי כובע קש אוחזת בידי את המזוודה הסגולה שגודלה כמעט כגודלי, מתחת למשקפי השמש mio-mio שלי אני מחפשת אותו בעיניי. הוא חיכה לי מחוץ לשדה, עם שרשרת פרחים סגולה , כפי שהבטיח, הפרחים האמיתיים, לא מפלסטיק כמו שמוכרים לתיירים, קוקוס לא היה, על אף שזה היה חלק מהפנטזיה, חלק ממה שדיברנו עליו במשך חודשיים, כל השיחות שמהדהדות בראשי ללא הפסקה, כל השאלות ששאלתי כדי להבטיח שהפעם הזאת אני לא אתאכזב: קוקוס ושרשרת הוואי.

אל תהיי כזו קשה אתו, אני אומרת לעצמי, זה רק קוקוס.

הוא פותח את הבגאז׳ של המכונית הניסן הלבנה שלו עוזר לי להרים את המזוודה. השתדלתי לא לבחון אותו יותר מידי, לא להיות שקופה, אך בכל זאת זה הגבר שבאתי בשבילו להוואי, זה שאני הולכת לבלות איתו בשלושה וחצי שבועות הקרובים באוהו, ביג איילנד ומאווי, זה שתמיד רצה אותי וסוף סוף קיבל אותי, מזה קיבל, במשרה מלאה, שלושה שבועות , 24/7.

טוב לא אשקר, לא באתי בשבילו, באתי בשביל ההרפתקה, באתי כי אחרי עשרה חודשים של הרפתקאות עדיין לא הייתי מוכנה, תהיתי אם אי פעם אהיה מוכנה, לחזור לארץ, לשגרה… "אני צריכה את זה" אמרתי לאבא ואימא שישבו מולי בבלבול, אבל הנה עכשיו את בחופש, ואני מנסה להסביר להם שזו בכלל חופשה וזה לא אותו הדבר, ורק רציתי לחוות שוב את ההרגשה הזאת, זכרון רחוק שחרוט בזיכרוני כאילו היה אתמול, ואיך אפשר בכלל לתאר הרגשה כזאת במילים, הרגשה שרק מעטים זוכים לחוות אותה, ההרגשה שחווית משהו מיוחד יוצא דופן, על הקצה של הרגש, אופוריה.

אז החלטתי שאני נוסעת להוואי והוא פשוט היה שם בזמן הנכון, במקום הנכון, האם אני רוצה אותו בחזרה? את זה אני עדיין לא החלטתי. בתוך תוכי קיוויתי שהוא יהיה מתאים לי, קיוויתי, כי רציתי הרפתקה רומנטית, ובגלל זה אני מוצאת את עצמי בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש מנסה לשכנע אותי שאני רוצה.

הכרנו לפני יותר משנה, אפילו שיחקנו פעם אחת מטקות בויקיקי, אבל זה היה מזמן, מעולם לא חשבתי שאראה אותו בכלל שוב, הוא אפילו לא היה דייט אלא סתם בחור ישראלי להעביר אתו עוד בוקר של שמש בויקיקי, אבל מאז אותו יום לא דיברנו עד לפני חודשיים- אני בקליפורניה, מנסה להתרכז בקורס האידיוטי שלקחתי כדי שאני יעבור את המבחן טופל ואתקבל למסטארס שלי במיאמי והוא בכלל בהוואי, ומה אני יודעת עליו בכלל? ואז הוא שלח את ההודעה ואז התחילו להיות לנו את השיחות ההן, עד השעות הקטנות של הלילה...

ידעתי שהוא תמיד חלם להיות בטייס אבל שירת במגלן, ידעתי שהוא היא תלמיד בעייתי בתיכון אבל חכם בכיתות האלו של המחוננים, גאון מתמטי שלמד לספור קלפים בווגאס אפילו לפני שייצא הסרט, ידעתי שהוא כמוני אוהב את הים יותר מכל דבר אחר, אולי בגלל זה בחר לחיות בהוואי, וידעתי שהוא רצה אותי מהשנייה הראשונה שהכיר אותי, אולי זה מה שגרם לי לבטוח בו, ההודעה שהוא שלח לי אז…

״מה פתאום נזכרת בי?״ שאלתי אותו אז לפני חודשיים , זה היה בדיוק אחרי שאני ושי נפרדנו , ומה יותר מחזק את האגו מאשר לדבר עם גבר אחר? ״סתם בטי ידידה שלי שאלה אותי למה אין לך חברה״ ״ולמה זה?״ ״עניתי לה שהייתה בחורה אחת, ומאז שהיא עזבה את האי לא מצאתי בחורה אחרת שעניינה אותי״.

אז סגרתי כרטיס טיסה להוואי, לשלושה וחצי שבועות האחרונים לפני שאני חוזרת לישראל , עד יומיים לפני הטיסה פחדתי שמשהו ישתבש, בכל זאת עד כמה אני באמת מכירה את הבן אדם? לא הרבה , אני אפילו לא כל כך זוכרת איך הוא נראה , אבל רציתי, לא, הייתי צריכה, לסיים את התקופה בארצות הברית בהרפתקה וכפי שאמרתי הוא היה בזמן הנכון במקום הנכון.

״אני צריכה דרינק! הייתה לי טיסה נוראית״ אני אומרת בשניה שאני מתיישבת באוטו ״your wish is my commend"  הוא צוחק ומתחיל לנסוע ביציאה מהשדה התעופה, בדרך אני מגניבה לכיוונו מבטים , הוא לא מושך כפי שזכרתי אותו, אבל עד כמה באמת זכרתי אותו? זכרתי שהזהירו אותי שהוא פלרטטן, זכרתי את הפוזה של המנהל הקשוח והמניאק, אלו הפכו אותו למושך בתיאוריה המעוותת שלי, אבל עכשיו שהוא יושב לידי באוטו אני לא יכולה שלא להבחין בקרחת הקטנה המבצבצת מבעד לשיער שטני דליל, או לנפיחות מתחת לעיניים אבל כזו שלא נובעת מעייפות אלא השקיות האלו שתמיד נמצאות שם, משהו בגנים כזה, הוא לא היה מהגברים הקלאסיים שהייתי יוצאת איתם, אלו עם העיניים הכחולות השיער השופע והריבועים בבטן, הוא היה רחוק מזה. לא בדיוק דוגמן הבית של קסטרו, חשבתי בגיחוך, תהיתי מה בנות מוצאות בו עד כדי כך שהזהירו אותי מפניו, כמובן ידעתי שאני מגזימה, הוא היה נראה כמו כל גבר ממוצע אם מתעלמים מהקרחת או מהצלקות הקטנות על הלחיים שבטח נבעו מגיל התבגרות לא פשוט, אבל אולי אם מתעלמים מכל הפגמים האלו הוא יכול להיות סוג של חתיך? אני מנסה לשכנע את עצמי, בכל זאת באתי כל הדרך להוואי.

גלעד סוף סוף מצליח לחבר את הכבל לאייפון שלו ומהמערכת פורץ שירו של מוש בן ארי שקוטע את המחשבות המטרידות ״זהו עכשיו נחתת בהוואי!״ הוא אומר בעליזות ואני והוא מצטרפים לשירת הפזמון בקולי קולות אבל לא חזק מידי שלא יעלה על קולו הצלול של מוש ושהוא ישמע איזו זייפנית אני.