Tao Expedition- חווית הישרדות על אי בודד או קרוז מפנק?

טאו- חווית הישרדות על אי בודד או קרוז מפנק?

חלק א'

ששמעתי על טאו או על תכניות דומות הדבר הראשון שעלה לי לראש זה הישרדות: כמה ימים, איים מבודדים, רק אנחנו (הקבוצה) והצוות של הסירה.

לפני חמישה ימים עליתי על סירה עם עוד 22 אנשים שלא פגשתי מעולם. ועכשיו אני צריכה להיות "תקועה" איתם במשך חמישה ימים, שחלקם על סירה, לשבת איתם לארוחות, לצלול לצידם, לחלוק איתם שירותים למקלחת

ותוסיפו על זה שאין במקום הזה טיפת אינטרנט

בקיצור אין לאן לברוח.

ב- 24.01.2020 עלינו על סירה מאל נידו לקורון, 24 זרים והפלגנו לחוויה של חיינו.

אז קודם כל חשוב לציין שישנם כמה "תכניות" כאלו כמו טאו שולקחות קבוצה של אנשים ומפליגים בין איים בודדים בפיליפינים וישנים "בתנאי שטח"

(אני מכירה שתיים אבל שמעתי על עוד), כל אחת שונה קצת מהשניה. טאו היא הוותיקה והמפורסמת מכולם, והדגש בה הוא על החוויה האנושית, הקשר האנושי.

אתם מבינים, הרבה פעמים יוצא לנו להיות עם אנשים, חדשים, ישנים, חברים, עמיתים לעבודה או משפחה. ואיכשהו אנחנו לא באמת מדברים, או תמיד הדעה שלנו קצת מוסחת בלבדוק הודעות, לייקים או תגובות לסטורי.

ובטאו כל זה לא קיים. בעצם שום דבר לא קיים חוץ מהרגע הזה, האי הזה והאנשים שסביבך.

__

בשעה 7:30 בדיוק אנחנו מתייצבים במשרדים של טאו, שני תיקי מים גדולים ואחד קטן עם ציוד לחמישה ימים מאל נידו לקורון.

כולנו מסתכלים סביבינו ספק חשש ספק התרגשות, הזרים האלו הולכים להיות החברים שלנו למסע של חמישה ימים בלב האוקיינוס ועל אי בודד. מנותקים מכל קשר לעולם שבחוץ.

אנחנו חותמים על כמה מסמכים אחרונים ונפרדים מ-665$ על הטיול, ועוד 2000 פסו ל"Toa money" לקניית אלכוהול על הסירה. שכמו בכל קרוז טוב הוא לא כלול. בטאו אין סף מזומן רק צמיד. זה חלק מהחוויה.

בונג, המדריך שלנו, מרכז את כולנו לתדריך אחרון לפני שיוצאים. בתדריך הוא מזכיר שאין אפשרות להביא בקבוק מים לאי אז כדאי שנוודא שיש לנו אחד כזה רב פעמי. וכמובן לא לשכוח קרם הגנה וכובע, כי לא תהיה אפשרות לקנות בהמשך-

הם לא היו אמורים לציין את כל זה עוד שהייתה לנו אפשרות לקנות ולא שניה לפני שעולים על הסירה?

מפה לשם אנחנו מוצאים עוד 1400 פסו בחנות של טאו על שני בקבוקים, קרם הגנה ולונג, כולם ממותגים "טאו".

הצעד הבא הוא נסיעה של שעה לנמל, טאו מארגן לנו אוטובוס בית ספר צהוב (לשעבר) עם קשקושים צבעוניים, שפולט זיהום כמו צ'רנוביל ביום טוב בו כולנו נדחסים כמו סרדנים.

היומיים וחצי הראשונים של הטיול הוא יותר כמו טיול שנתי באיים קסומים.

הגעתי לאיים שלא דרכה בהם כף רגל של אדם, איים שהחול בהם כל כך רך. ממש כמו אבקה, והמים צלולים ממש כמו שאתם מדמיינים.

כל ערב אנחנו הולכים לישון באי אחר. אין חשמל אין ויפי למקרה שתהיתם. גם מים חמים אין. מסתדרים.

במשך היום אנחנו מפליגים בין האיים ומשנרקלים.

בייבי, השף שלנו מבשל אוכל שלא מהעולם הזה. שלוש ארוחות, בשמונה, ב-12 ובשבע. כמו שעון. וכל ארוחה יותר טובה מקודמתה, מי אמר שאין אוכל טוב בפיליפנים?!

המרכיב העיקרי זה דג, שזה במקרה המאכל האהוב עליי, ואיכשהו הוא מוצא דרך להמציא את עצמו כל פעם מחדש: דג באננס, בלמון גראס עם אורז (אותו הוא מכנה "philippino power") ומגוון תוספות שונות ומגוונות. עם מרכיבים כל כך בסיסיים אבל כל כך טריים. בין לבין הוא מפנק אותנו בבטטה מסוכרת או צ'יפס בננה.

אה וכמובן, כל דבר מתקשר פה לקוקוס בצורה כזו או אחרת.

ממש קלאב מד פה, מלון חמישה כוכבים.

בזמן ההפלגה אפשר לנמנם על הסיפון, לקרוא, לכתוב, לעשות צמידים מצדפים או פשוט להינות מהנוף המדהים של האיים שאנחנו חולפים אחריהם.

אה ואין אינטרנט וחשמל כמובן. הסוללה של האייפון שלי כבר מגיעה לאחוזיה האחרונים, אבל לא באמת אפשר לצלם הרבה כי חוץ מהסירה עצמה אנחנו 90% מהזמן בתוך המים.

אז היומיים וחצי הראשונים כמו שהבנתם זה טיול מאורגן אבל במקומות הכי יפים בעולם, כנראה שלא תגיעו אליהם בשום דרך אחרת. ובלילות זכינו לישון בבקתות במבוק קטנות ולשמוע את רחשי הג'ונגל, ולראות את הכוכבים.

היומיים הבאים הם משהו אחר לגמרי...

המשך בבלוג הבא :)