יומן מסע להוואי- פרק ב': טעם של חופש

״אז לאן הולכים? אני באמת צריכה דרינק״ אני חוזרת על בקשתי, בכל זאת עדיין לא התאוששתי מ-7 שעות טיסה שנראו כמו 17 במטוס שאסור לתת לו לטוס כבר משנות ה-90 ״חשבתי ללכת לשרתון? מכירה את הבר שם?״ ״כן יש שם בריכה מהממת״ ״הכי יפה בויקיקי״ הוא מתלהב ״אבל אסור להיכנס לשם אם אתה לא אורח המלון״ אמרתי לו, מצננת את ההתלהבות ״אלא אם אתה לקוח של הבר״ הוא אומר.

אנחנו מגיעים לדירה שלו ברחוב קלאקואה, דירת רווקים ממוצעת לגבר שחי ממוצע פלוס, חדר שינה אחד עם מיטה ענקית ומבולגנת, מטבח, סלון, שום דבר מעניין מלבד המרפסת שהיא הדובדבן של הדירה, מרפסת ענקית שפונה לשני הדברים שהוא אוהב יותר מהכל: הים והקניון (העבודה שלו). "אהבת?" הוא מנסה להשוויץ, "חמוד" אני מצננת את התלהבותו, "הדירה הזאת עולה לי 2500 דולר בחודש, את יודעת איך זה הדירות בהוואי זה לא המיין לנד פה", וכמו כל גבר הוא כנראה צריך שילטפו לו קצת את האגו.

אחרי שבפחות משעה הספקתי לרדת לו על האוטו, ועכשיו על הדירה, את יודעת בדיוק מה את עושה אור, את מרחיקה אותו, את קרה, אבל זה לא עוד דייט כושל, זה הגבר שאת הולכת להיות איתו עכשיו במשך שלושה שבועות, אז תתחילי להיות נחמדה! "כן אני יודעת הדירות פה יקרות רצח, זה בגלל המיקום" אני מפייסת אותו, מה שנכון נכון, הוואי זה אולי המקום היקר ביותר על הגלובוס, טוב אולי אחרי דובאי ושוויץ.

לאחר התארגנות זריזה בדירה שלו אנחנו מגיעים לבר של השרתון: ״on the edge" והבר כמו כן הוא, בריכת האינפיניטי שנוגעת לא נוגעת בים ויוצרת נוף של 3 גוונים של כחול, הבריכה, הים והשמיים, הטיסה, הנחיתה, המפגש המביך עם הבחור שהוא לא מה שציפיתי שיהיה, הכל נשכח באותו הרגע, אושר ממלא אותי מבפנים! אני בהוואי!

לאחר שלושה דרינקים של מאי טאי, המשקה המסורתי של הוואי, ומנה של טונה האהי, האוכל המסורתי של הוואי, אני מפוצצת, עייפה ושיכורה כלות, שוכבת על שפת הבריכה שמשתרעת על פאתי הבר, גלעד מלטף את גבי המזיע, אנחנו נראים כמו זוג לכל דבר, מטושטשת מהאלכוהול אני מרשה לו להעביר את היד לאורח הגב, למשך כמה שניות, תוהה האם אנחנו בסוג של דייט ראשון? הגוף שלי נרתע, אנחנו בקושי מכירים מה פתאום הוא מלטף אותי כבר?

אני טובלת במים הקרירים ומתרעננת, נולדת מחדש. גלעד לקח אותי ברצינות שאמרתי לו שאני צריכה דרינק והוא ממשיך להזמין עוד קוקטיילים בצבעים שונים שלכולם יש טעם של חופש.

לאחר שאני מתאוששת מהטשטוש הרגעי אני מבקשת שיצלם אותי והוא לוקח את המשימה ברצינות ודופק לי סדרת תמונות רצינית בבריכה, אני בוחנת את התמונות ומצחקקת בשכרות נוזפת בו על כישורי הצילום הגרועים שלו ומכריחה אותו לצלם אותי שוב ושוב ״זו אשתך?״ שואלת אותו הבחורה שיושבת לידו, בחורה אפרו אמריקאית בשנות ה-50 לחייה, שמביטה בי מבטי קנאה , לא קנאה במובן הרע של המילה, אלא במובן של איך הייתי רוצה להיות שוב צעירה ויפה ״הוא היה מת להיות בעלי״ אני אומרת בביטחון, שרק כמות מפוארת של קוקטיילים מאפשרת, ואני יודעת הרי שהוא מביט בי בערגה, בוחן את הבגד ים הביקיני הלבן, השקוף טיפה בחלקו העליון , חושף לא חושף. והחלק התחתון הברזילאי והמים שבדיוק מגיעים כמעט עד התחת גם הם מאפשרים לו הצצה, ואני נותנת לו לבחון, באמצעות המצלמה.

״בחורה כל כך יפה!״ היא אומרת לו ״אתה צריך להציע לה, אל תיתן לה לחכות״ אני מצחקקת לעצמי, היא בוודאי לא יודעת שאנחנו בקושי מכירים.